היה היה ופטריה" נוסח עיברי מעבד עפ"י ו' סוטיב - הגשה וציורים נורית יובל– הקלידה פוהדב
הנמלה טילה ביער
ולקטה לה גרגירים,
ופתאום התחיל לרדת
גשם עז בממטרים.
מחסה מפני הגשם
הנמלה חיפשה לראות:
בלי מחסה היא תחלה עוד
בדלקת הראות!
והנה גלתה בשטח
פטרינת זעירה.
יש לה כובע!
ומתחת
הנמלנת הסתתרה
היא ישבה שם והמתינה
שהגשם יחלף,
אבל הוא המשיך לקלח
ונתך, נשפך בלי סוף.
והנה – פרפר הופיע
רעד-צעד בזחילה,
לא יכול לפרוש כנפים!
הוא פנה אל הנמלה:
"התרטבתי עד העצם!
קר! מבול! אני שלגון!
תני גם לי מקום לשבת
פה מתחת לגגון".
"מה אתה נדחף?" רוטנת
הנמלנת הקטנה,
"אין מקום! ורק בקשי
לעצמי יש לי פינה!"
"נסתדר כבר, נסתדר כבר",
הפרפר מחזיר תשובה,
"המקום, אמנם, צפוף קצת,
אבל החברה טובה!"
הנמלה, אמנם, קצת זזה.
"נצטופף! אין בעיה!"
ושניהם יושבים שם יחד
תחת גג הפטריה.
הם יושבים שם – והגשם
עוד קולח ונוטף.
והנה – עכבר הופיע,
מתחנן ומצפצף:
"התרטבתי עד העצם!
קר! מבול! אני שלגון!
תני גם לי מקום לשבת
פה מתחת לגגון".
"מה אתה נדחף?" עונים לו
הפרפר והנמלה,
"צר לנו גם בלעדיך!
הצפיפות כל-כך גדולה!"
"נסתדר כבר, נסתדר כבר",
העכבר מחזיר תשובה,
"המקום, אמנם, צפוף קצת,
אבל החברה טובה!"
הם זזים ונדחקים קצת,
העכבר – גם הוא נדחק,
ושלשתם יושבים שם יחד,
והגשם לא נפסק.
והנה – גוזל מופיע,
רטבות כל נוצותיו.
יש גגון!
"אולי תזוזו?
גם אני אשב תחתיו!"
"מה אתה נדחף?" עונים לו
הפרפר - העכבר והנמלה,
"צר לנו גם בלעדיך!
הצפיפות כל-כך גדולה!"
"נסתדר כבר, נסתדר כבר",
הגוזל מחזיר תשובה,
"המקום, אמנם, צפוף קצת,
אבל החברה טובה!"
יש בררה? הם נדחקים שוב,
איכשהו אפשר לשבת.
המטר ממשיך לקלח –
ושומעים את הארנבת:
"חברים טובים, הצילו!!"
מתחננת על נפשה,
"רחמו, ותפנו לי
קצת מקום בבקשה!"
"אין מקום!" מיד עונים לה
הפרפר – העכבר-הגוזל והנמלה,
"צר לנו גם בלעדיך!
הצפיפות כל-כך גדולה!"
"נסתדר!" צרחה ארנבת,
"אחרי רודף שועל!
אם יתפוס אותי – אבוי לי!
זה הסוף הכי אמלל!"
"מסכנה כזו! אומרים אז
הפרפר – העכבר-הגוזל והנמלה,
נצטופף ונצטמצם קצת,
יש מקום גם בשבילה".
רק הספיקו להסתיר את
הארנבת – בא שועל.
התקרב, הכניס החטם,
ורחרח ושאל:
"מי מכם ראה ארנבת
שעברה לפני שניה?
ואולי היא מסתתרת
פה, בבית הפטריה?"
"כ א ן ?! אומרים כלם אז יחד,
"הסתובב לך הראש?
תחת פטריה קטנטנת
אין מקום גם לפרעוש!"
השועל בדק, הריח:
באמת, צפוף כל-כך!
הוא נער זנב ואזן,
הסתובב לו
והלך.
סוף-כל-סוף פסק הגשם,
והשמש שוב זרחה,
וכלם יצאו החוצה.
יפי! איזו רוחה!
וכלם רקדו שם יחד,
יחד – חוץ מהנמלה.
היא חשבה, חשבה בשקט,
ואחר-כך שאלה:
"בית הפטריה היה כה
קט וצר בהתחלה.
איך נוצר מקום לשבת
לכל הקבוצה כלה?!
"קוה-קוה-קוה!" קראה צפרדע
ירקה, "איזה שטויות!
באמת, מי לא יודע
מה קורה לפטריות?!
כשמתחיל לרדת גשם,
אז צומחות הן ועולות.
כשמוסיף לרדת גשם
פטריות
פשוט גדלות!"
