ההרגשה של בדידות חזרה..מוזר אולי אפילו היא לא הלכה...לא יודעת..אנשים מסביבי חיים את חייהם אני מסתכלת ופשוט מבינה..אני לא חייה...אולי הגיע הזמן להבין שזהו הגיע הסוף..או שאני משנה הכל או שמשנים אותי...עד עכשיו קרה מצב ראשון..די מבאס..אני לא יודעת...הרוח הקרה נוגעת ללב...אני פעם ראשונה בחיים שלי בכלל לא בבלבול..אני יודעת בדיוק מה אני רוצה ולמה אבל מה עכשיו..משאני באמת רוצה כמעט אי אפשר להשיג..ויוצא שאני עוד הפעם בטופיק...עד כמה שאני שונאת את כל השטויות שקורות מולי...אני כל יום מברכת את ה שאני מתעוררת וכל האנשים שחשובים לי חיים ובריאים ושאני תחלס בן אדם שמח שיש לו כמעט הכל אבל אז בא החרק המגעיל הזה שאוכל אותי מבפנים וכל יום אומר כן כן כן ומה עם זה ולמה הם כאלו ולמה הכל ככה ומה את לא עושה ככה...הגעתי למסכנה אני יותר מדי דורשת מאנשים ומצפה ליותר מדי אני מתאכזבת ומאוד לא טוב לי..מסכנה לא לצפות ולא לחכות אלא לחיות..אבל עוד הפעם שאלה...האם אני אפגוש האחד הזה שפשוט יבין אותי ויסבול כזה בן אדם מעצבן ומטריד כמו שאני...וירצה אותי איך שאני ולא את ההתנגויות שלי ועוד הרבה דברים שיש לי אבל הם כאלו מלאכותיים..התשובה אולי..פעם חשבתי שפגשתי אותו..טעיתי..אהבה אמיתית לא נעלמת..האמת שאני לא יודעת מזה אהבה אמיתית עד לפני איזה שבועיים חשבתי שאני יודעת..אבל גם בזה טעיתי...תמיד חשבתי שיש צדק בעולם ובכושר ורצינות אפשר להשיג כמעט הכל..הריקודים המטמטיקה וביולוגיה הם מראים שלא ולא..תמיד חשבתי שאם חברים אמיתיים אז זה באמת ולא במילים..אני כל יום מבינה ומבינה...שנשארתי לבד..האמירות האלו מתייחסות לכמה מן האנשים..אני לא מנסה להאשים מציינת עובדות...הכל נאבד..ואני איבדתי את כל זה ריחקתי את האנשים...אבל אם לחשוב על זה כל משהולך הולך לטובה...אם נאבד אז יבוא חדש...אבל אני לא רוצה את החדש..בא לי את הישן..בא להחזיר כמה תקופות...אתם אומרים שהשתניתי ביופי..אתם יודעים מה..בא לי לחזור לאותה תקופה של ילדה עם משקפיים עקומות עם קוקו גבוה ושיער קוביה או איך קראתם לזה..כן בא לי..ואפילו על זה שלא ידעתי לענות..לא ידעתי כלום..אני יכולה עכשיו להגיד הייתי סמרטוט..ותחשבו מה את סתומה לחזור לתקופה ההיא...אבל אז באמת שאז קיבלו אותי ואת האופי שלי כי לא היה לא יופי..כי אז אם היו איתי אז במלוא הנאמנות ואם לא היו הייתי לבד ואהבתי את הבדידות הזאת ומה עכשיו יש הרבה אנשים מסביבי ומזה אחדים באמת צריכים אותי ומבינים עד כמה שאני מרגישה לא מובנת לעצמי...הפוסט הזה חסר טעם..פעם אני אמחוק אותו...הקטע שאני כותבת בלי לחשוב מעניין מה יצא אני אפילו עצמי לא יודעת מה אני כותבת..חח...ואי אנשים..אולי יום אחד אפגוש משהו שישנה הכל וזה עדיף...עדיף על הכל..מאשר הקרירות והבנה שעזרה זה דבר קשה..במיוחד בשבילי..אבל למה אני צריכה להתומדד עם הכל בעצמי..די צודקים...אם רע לי לא צריך להקשיב ולהאמין שרע לי ופשוט לתת כתף לבכי אלא מה להעביר נושא צודקים או שפשוט לא לראות אותי..תחלס צודקים...ואי מה אני כותבת פה...אם אני לוקחת דברים קרוב ללב ואני כן ואני סתומה ואני מטומטמת ואני ואני ואני...ועוד אשאר כזאת..אני לא יכולה אחרת..ואני אקח..ועוד הרבה פעמים...והכל כזה סתם..ואי אז אל תקבלו אותי..אני לוקחת הרי הכל קשה קשה איתי צודקים..אל תקבלו אותי..תתרחקו ממני כולם כולם...החיוך המזוייף...והכל די עובד אז שימשיך לעבוד..הקטע שהפוסט הזה ממש מכוון רק לכמה אנשים...ואני בטוחה שאף אחד לא יודע למי..וגם אל תשאלו למי..כי לא אענה..תחשבו לבד..אבל נוגע לכל הנושאים...אומרים שרק כשמאבדים מעריכים..חח..אולי..אצלי קצת אחרת..עוד לפני שאני מאבדת אני מעריכה אבל אותי ורק אז..אחרי הכאב..אני מדרדרדת את עצמי..פשוט לחשוב למה הגעתי..לדעת שהכל די לא רע אצלך בחיים ולהרוג את עצמך בפוסט חסר טעם..כאילו מה..לא יעזור לי שתדעו את כל זה באמת שלא..גם לי לא עוזר..כי לעזור לי יכולים רק 2 אנשים..ואף אחד לא יעזור לי כי הם לא קוראים את זה בטוח...אולי יום אחד אני אבין באמת מה כל כך מדרדר אותי...רק שעכשיו אני יודעת...אם לא אסע לאן שהוא אם לא אלך לאן שהוא אם לא אלך לאן שהוא לבד ועדיף לנסוע רחוק מהעיר הזאת להכיר אנשים חדשים אני אשתגע..וזה משאני אעשה..31.3..אני רוצה לעוף לתל אביב..אני מתה לעשות את זה...
אז מכל הפוסט הארוך הזה הגעתי למסכנה-אני ילדה סתומה שמצפה להרבה שמקבלת קצת שהתאכזבה כמעט מכולם בעולם ויודעת מה היא רוצה אבל משום מה לא מקבלת את זה אבל את הכוחות האחרונות שלה מבזבזת על זה..ואף אחד לא יכול לעזור ומישיכול לא רוצה או שפשוט אומרים שיש הרבה יותר דברים חשובים מזה..צודקים בהחלט..אסתדר לבד..אני אומרת לכם ביי ולא ביומן הזה..אלא עליי...אני מסתגרת..ולא רוצה להיות זייפנית יותר שונאת את זה אני תחלס לא אוהבת לשקר..והזייפנות לא עושה אותי יותר יפה..
אז ביי לכם אנשים...אם הגעתם לפה אני באמת מודה לכם על זה..


וגם באמת נעים לדעת שאת לא החשובה ברגע שזה משאת רוצה להיות..החשובה...ההההה...וכלום את כלום....ואי העיצבון הזה אוכל אותי..